<h1>צרור החיים הדרך העשירי סימן י"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אסור לעשות מלאכה בחול המועד בדבר שאינו אבד. ור"מ ב"ם ז"ל סובר, שאסור זה מדרבנן וסמך על הירושלמי דגרסי' (מו"ק פ"ב ה"ג) רב אבא בר ממיל אילו היה (לי מה) [מי] שימנה עמי התרתי בשר בכור לישקל בליטרא. והתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד [כלום אסרו מלאכה בחול המועד] אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחין ויגעין בתורה, ואינון אכלין ושתין ופוחזין, כלו' והא אינון אוכלין ושותין ופוחזין ונמצא כי בא תקלה מפני הבטלה. (אלא) [אלמא] דרבנן היתה תקנת האיסור. והרמב"ן סובר אסור מלאכה בחולו של מועד דאורייתא. והירושלמי הוא לקצת דברים שאסרו חכמים, שהיה נראה מן הדין שיהו מותרין, כגון זופתין כוזתא ואין זופתין חביתא, ובאלו שהוסיפו היה אומר שהיה מתיר. ומיהו מלאכה בחולו של מועד דאורייתא, כדאמרינן [בריש] פרק מי שהפך את זיתיו (מו"ק י"א, ב') לא מיבעיא בחולו של מועד דאסור מלאכה דאוריתא. וכמה ראיות יש. ונקראין מקרא קודש. וכתב רבינו האי גאון ז"ל ושפיר דאמי לומר בתפלה מקרא קדש. ועל כן יקום אדם בחולו של מועד וישכים לבית הכנסת ולא יניח תפילין שהוא אות כמו י"ט, וכן היה נוהג מורי הרשב"א ז"ל שלא להניחם. ואע"פ שמורי ה"ר פרץ היה מניחם בלא ברכה לא היה מודה כן מורי הרשב"א ז"ל. ויתפלל ויאמר מקרא קדש.
<h2>דף י.</h2>
ואסרו בתוספות לתקן מנעלים במועד. שלא התירו אלא לעולי רגלים, אבל עכשו אסור, שהרי איפשר שיקנה חדשים.
ומי שצריך לתפור בגד, אם הוא אומן במלאכתו יעשה בשנוי, כדאמרינן והאומן מכליב, והוא שינוי התפירה כעין שיני הכלב. ואם הוא הדיוט שאינו אומן במלאכה, יעשה כדרכו.
ואם יצטרך לעשות תנור או כירים לצורך המועד, עושה אם איפשר שיבשו ויאפה בהם במועד. ואם הזמן הוא לח שלא יבשו, אסור לעשותם. ומעמידין תנור וכירים ונוקרין את הריחים. אבל אין פותחין להן עין, מפני שהוא צריך דקדוק אומן. ור"ם ב"מ ז"ל התיר אפילו פתיחת העין, ודעתו מפני שהוא ז"ל גורס במשנה מעמידין תנור וכירים וריחים. ופי' העמדת הריחים לעשות כל צרכן בניקור ובת עינא, ות"ק סבר דמתקנין בין בחדשה בין בישנה בין בניקור בין בבת עינא, והלכה כת"ק. וכן דעת הרי"ף ז"ל שסתם הדברים, והילכך נוקרין ופותחין עין לצורך המועד.
<h2>דף יא.</h2>
וכבשין שהוא יכול לאכול מהם במועד כובשין, ואם אינן ראויין לאכול מהם עד לאחר המועד, אסור לכבשן במועד.
<h2>דף יא:</h2>
אסור לעשות מלאכה בחול המועד בדבר שאינו אבד. ור"מ ב"ם ז"ל סובר, שאסור זה מדרבנן וסמך על הירושלמי דגרסי' (מו"ק פ"ב ה"ג) רב אבא בר ממיל אילו היה (לי מה) [מי] שימנה עמי התרתי בשר בכור לישקל בליטרא. והתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד [כלום אסרו מלאכה בחול המועד] אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחין ויגעין בתורה, ואינון אכלין ושתין ופוחזין, כלו' והא אינון אוכלין ושותין ופוחזין ונמצא כי בא תקלה מפני הבטלה. (אלא) [אלמא] דרבנן היתה תקנת האיסור. והרמב"ן סובר אסור מלאכה בחולו של מועד דאורייתא. והירושלמי הוא לקצת דברים שאסרו חכמים, שהיה נראה מן הדין שיהו מותרין, כגון זופתין כוזתא ואין זופתין חביתא, ובאלו שהוסיפו היה אומר שהיה מתיר. ומיהו מלאכה בחולו של מועד דאורייתא, כדאמרינן [בריש] פרק מי שהפך את זיתיו (מו"ק י"א, ב') לא מיבעיא בחולו של מועד דאסור מלאכה דאוריתא. וכמה ראיות יש. ונקראין מקרא קודש. וכתב רבינו האי גאון ז"ל ושפיר דאמי לומר בתפלה מקרא קדש. ועל כן יקום אדם בחולו של מועד וישכים לבית הכנסת ולא יניח תפילין שהוא אות כמו י"ט, וכן היה נוהג מורי הרשב"א ז"ל שלא להניחם. ואע"פ שמורי ה"ר פרץ היה מניחם בלא ברכה לא היה מודה כן מורי הרשב"א ז"ל. ויתפלל ויאמר מקרא קדש.
<h2>דף יב.</h2>
ומי שהיה יינו בתוך הבור ונאנס ולא הספיק להעלותו קודם המועד, עושה כדרכו במועד כדי שלא יהא נפסד, דכל דבר האבד עושה כדרכו ולא בעי שנוי.
וזופתין את החבית כדי שלא יפסיד היין. וזופתין הבקבוק מפני שאין בו טורח. וגם טוחין פי החבית כגון מגופה, שכן פי' הראב"ד ז"ל הא דאמרינן ולמישע חביתא, דהיינו לטוח את פיה כגון מגופה. וסותמין פי החבית של שכר כדי שלא תפסיד. ומחפין את הקציעות בקש שלא יאבדו. וצדין דגים כל מה שיכול לצוד, ומולחין, שהרי איפשר שיאכל מהם במועד.
<h2>דף יב:</h2>
ואחר יציאתו מבית הכנסת יתעסק בצרכי הסעודה, קוצצין עצים לצורך המועד, אבל שלא לצורך אסור. ואם קצץ והותיר, מותר. משמע שהקוצץ במזיד שלא לצורך המועד אסורין לעולם, שלא הותר אלא קצץ והותיר. וכל הדברים שהם לצורך הסעודה עושים בלי שום שינוי. שוחטין ומפשיטין הבהמה כדרך שעושין בחול. ואם אין לו קמח טוחנין לצורך המועד, ואם טחן והותיר, מותר. ואין צריך לומר שכל צרכי הפת כגון (הקדירה) [הרקדה] ושאר הענינים שעושין כדרך שעושין בחול. ויש מי שהתיר לטחון אפילו יש לו קמח, מפני שרוצה בזה יותר. וכן משמע פשטא דגמרא דקאמר טוחנין קמח לצורך המועד, וקאמר סיפא ואם אין לו מה יאכל מותר, משמע דרישא אפילו יש לו מה יאכל. עוד הקלו ואמרו, דכי אמרי דאסור דוקא בריחיא דידא או בריחיא דישראל דיש טורח גדול, אבל בריחיא דמיא דגוי כיון דלאו בני טרחא [נינהו] שרי, ואפילו שלא לצורך, דאמירה כהך במידי דלא טרחא שרי. ואפילו עשיר אם אין לו מה יאכל ויש לו תבואה מחוברת בקרקע, קוצרין אותה ומעמרין אותה ודשין וזורין ובוררין וטוחנין וכל מה שהוא צריך, וכדאמרינן רב חצדו לי' חצדא דחיטי בחולא דמועדא, ואוקימנא דאין לו מה יאכל הוה. ושעורים המחוברין בקרקע והגיע זמנם בחול המועד, אפילו יש לו מה יאכל מותר לקצור. דאי לא קצרי להו נתרי, ולא בעי שום שנוי. וכן כתב ה"ר יצחק ן' גיאת. ולצורך המועד אפילו דבר שאינו אבד מותר. ומיהו הדישה שהתירו, ובלבד שלא ידוש בפרות, דכיון דכל יומא רובא דעלמא לא דיישי בפרות, השתא לא עבדי' ולא משום דבעי שנוי. ור"מ ב"מ ז"ל כן אסר הדישה בפרות.
ומטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך אסור. (התיר) [הטיל] והותיר הרי זה מותר, ובלבד שלא יערים פרש"י ז"ל כגון שיש שכר ישן בביתו ואומר שאינו נהנה מן הישן, ומערים לעשות מן החדש לשהותו במועד, והילכך אין מערימין. וכן דעת הראב"ד ז"ל, שלא כר"ם ב"מ ז"ל שהתיר להערים.
ומי שיש לו כרם והגיע זמנו ליבצר קודם המועד, אסור לבצרו במועד, מפני שהוא מכוין מלאכה במועד. ואמרו בגמרא וכולן אם כיוונו מלאכה במועד יאבדו, ופירשו הגאונים ז"ל אוסרים עליו לעולם. וכן כתב רב פלטוי (דמפדי) [דמפסדינן] ליה בעל כרחיה. והמכוין מלאכה במועד ומת, לא קנסו בניו אחריו. ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה שלא תזכר. ואם לא הגיע זמנו ליבצר קודם המועד, והגיע במועד, בוצרין אותו אם יגיע להם שום הפסד באיחורם, וגם בזמן הזה שמסירין השומרים מן הכרמים ואם לא יבצרו יהיו מופקרין, מותרין לבצור. והיכא שהגיע זמן לבצור קודם המועד אלא שהוא סבור שאיפשר שיעמוד עד אחר המועד, ואחר כך רואה שהוא נפסד, מותר לבצור. ואין זה מכוין מלאכה במועד. וכן דעת בעלי התוספות. וראייתם מן הירושלמי.
<h2>דף יג:</h2>
מוכרין פירות לצורך המועד, ומ"מ צריך שימכרם בצנעה. כיצד, אם היה החנות פתוחה לזוית או למבוי, פותח כדרכו, ואם היתה פתוחה לרשות הרבים, פותח אחת ונועל אחת. והטעם שהואיל ואומנותו כל השנה בכך, אע"פ שהוא לצורך המועד ולצורך אוכל נפש, אם לא יעשה בצנעה נראה כעוסק במלאכתו כשאר ימות השנה. וכן דעת הר"מ ב"ן ז"ל.
אין מגלחין במועד והיא גזירה שמא ישהה מלגלח עד המועד ויכנס בי"ט כשהוא מנוול. לפיכך יהיה זהיר ויגלח קודם המועד. וכן אין מכבסין במועד מזה הטעם. אבל מי שהיה אנוס, ולא היה יכול לגלח קודם המועד, כגון שחל שביעי שלו של אבל להיות ביום טוב, או שחל להיות בערב י"ט והרי הוא שבת, או הבא ממדינת הים והוא שיצא לסחורה, והיוצא מבית האסורין, ומי שהיה מנודה ולא התירוהו אלא במועד, ולא היה להם פנאי לגלח, הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד. וכן מי שנשבע שלא לגלח ולא נשאל לחכם להתיר נדרו אלא במועד מגלח במועד. ואח"כ אכתוב בע"ה כלי פשתן בענין הכיבוס.
<h2>דף יט.</h2>
אסור לעשות מלאכה בחול המועד בדבר שאינו אבד. ור"מ ב"ם ז"ל סובר, שאסור זה מדרבנן וסמך על הירושלמי דגרסי' (מו"ק פ"ב ה"ג) רב אבא בר ממיל אילו היה (לי מה) [מי] שימנה עמי התרתי בשר בכור לישקל בליטרא. והתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד [כלום אסרו מלאכה בחול המועד] אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחין ויגעין בתורה, ואינון אכלין ושתין ופוחזין, כלו' והא אינון אוכלין ושותין ופוחזין ונמצא כי בא תקלה מפני הבטלה. (אלא) [אלמא] דרבנן היתה תקנת האיסור. והרמב"ן סובר אסור מלאכה בחולו של מועד דאורייתא. והירושלמי הוא לקצת דברים שאסרו חכמים, שהיה נראה מן הדין שיהו מותרין, כגון זופתין כוזתא ואין זופתין חביתא, ובאלו שהוסיפו היה אומר שהיה מתיר. ומיהו מלאכה בחולו של מועד דאורייתא, כדאמרינן [בריש] פרק מי שהפך את זיתיו (מו"ק י"א, ב') לא מיבעיא בחולו של מועד דאסור מלאכה דאוריתא. וכמה ראיות יש. ונקראין מקרא קודש. וכתב רבינו האי גאון ז"ל ושפיר דאמי לומר בתפלה מקרא קדש. ועל כן יקום אדם בחולו של מועד וישכים לבית הכנסת ולא יניח תפילין שהוא אות כמו י"ט, וכן היה נוהג מורי הרשב"א ז"ל שלא להניחם. ואע"פ שמורי ה"ר פרץ היה מניחם בלא ברכה לא היה מודה כן מורי הרשב"א ז"ל. ויתפלל ויאמר מקרא קדש.
